טרק רכס הרי הירח - פוסט אורח


מאת תומר נויאהוזר
רכס הרוונזורי הוא השלישי בגובהו באפריקה. הוא מרשים,  יפיפה ולא מבייש את אחיו הגדולים הר קניה 5,199 מ', והקלימאנג'ארו 5,895. פסגתו הגבוהה של רכס הרי הירח "פסגת מרגריטה" נישאת לגובה של 5,109 מ'. תומר ושלהב נויהאוזר חזרו ממסע רחוק ומאתגר על הרכס שנמצא באוגנדה ונחשב לרכס היפה ביותר באפריקה.
 
גומאד המדריך הראשי, בן 64 בכושר שישאיר אתכם עם פה פעור

קצת רקע, מדובר ברכס ההרים השלישי בגובהו באפריקה. אבל למרות שמבחינת הגובה באפריקה הוא זכה רק במדליית הארד, אין לו במה להתבייש. הוא פחות מתוייר ומפוצץ בתיירים מאשר הקלימאנג'ארו (מדליית הזהב), ובניגוד להר קניה (מדליית הכסף), שבו הפסגה הגבוה ביותר היא מאוד קשה וטכנית, הפסגה הגבוה ביותר של הרוונזורי היא כן בהישג יד.
אז ראיתם תמונות, שמעתם סיפורים והחלטתם שאתם רוצים לטפס להרי הירח (פירוש שמם של הרוונזורי) מה עכשיו? קודם תצטרכו ליצור קשר עם אחד משני החברות שמפעילות את המסלול. 
החברה הרישמית היא הRMS (Rwenzori Mountain Services), הם קיבלו רישיון ל30 שנה מהממשלה להפעלת המסלול, בתמורה הם דואגים לתחזק אותו ואת הבקתות בדרך. למה ללכת איתם? כי אתם גם עוזרים לכלכלה המקומית, גם הולכים במסלול מדהים, גם ישנים בבקתות מסודרות, וגם יש להם ניסיון של מעל 30 שנה והמדריכים שלהם סופר-מנוסים. למה לא ? כי הם מנוהלים בצורה אפריקאית, כלומר רוב הציוד מיושן, והם יתמקחו איתכם על כל אגורה וינסו לסחוט ממכם כל שקל אפשרי וככה גם ההרגשה שלכם תהיה.

החברה המתחרה היא RTS (Rwenzori trekking services), חברה שמנוהלת ע"י אוסטרלי, מה שאומר (לפחות באפריקה) סוג של תעודת אמינות או ביטחון. החברה קיבלה רישיון להפעלת מסלול חילופי לפסגה. למה כן? החברה מנוהלת בצורה יותר מערבית, מה שמעניק לכם ביטחון, הציוד חדיש והמחיר שתסגרו יהיה סופי, ולא תהיה לכם הרגשה שמרמים אתכם, בקיצור הכל מסודר. למה לא? המסלול החילופי פחות יפה מהמקורי, השינה היא לא בבקתות, אלא  באוהלי קבע (בשלג לא הכי כיף), וביום הפסגה אתם מוסיפים לעצמכם עוד שעה הליכה לפחות (יום הפסגה מתחיל ב3-4 בלילה בטמפרטורות של פחות מאפס, זה קריטי).
עכשיו, אחרי שאמרתי את זה, אני חייב לאמר שביום שהגענו למחנה של RMS, היה פולני ששבר רגל והם ארגנו משלחת חילוץ ותוך יומיים הם הורידו אותו מהפסגה, שאת רוב הדרך מישהו היה צריך לסחוב אותו על הגב כי היה לבחור שבר והדרך לא נוחה לאלונקה. כלומר הם כן מגלים אחראיות כצריך, וכמו שאמרתי בתכלס הם יודעים את העבודה. מצד שני כשסיימנו את המסלול המדריכים אמרו לנו, לא רמזו לנו שהגענו לנקודה שאנחנו מדברים בנינו כמה טיפ יש לתת להם, כלומר שוב הרגשה קצת של ארנק מהלך.
אני אפרט על המסלול של RMS, כי הוא היחידי שעשיתי. יש כמה אפשרויות לעשות את המסלול. הראשונה היא מסלול לאולטרא-תרמילאים, או אנשים צעירים וחזקים, והוא לוקח 4 ימים ו-3 לילות. וזה נכון שמבחינת מחיר זה חיסכון לא קטן, אבל רצים את רוב הדרך, פחות נהנים ממנה ולדעתי מפספסים את המסלול. אפשר לעשות אותו לאט יותר 5 ימים ו-4 לילות, אבל שוב אם המטרה היחידה שלכם היא לא לאמר הגעתי לפסגה, כדי לרווח את המסלול. אנחנו תכננו את המסלול ל7 ימים ו-6 לילות, בפועל קיצרנו את הירידה וסיימנו ב6 ימים ו-5 לילות.

היום הראשון הוא קליל ויפיפה. ישנם אנשים שמגיעים לאזור ועושים את מה שנקרא "Nature walk" שזה למעשה רק היום הראשון של המסלול. מתחילים בהליכה קלילה בפאתי יער טרופי, אתם מוצאים את עצמכם מפלסים את הדרך בנחילי פרפרים מרהיבים, כאשר קופים מסתובבים להם בטבעיות סביבכם. ההליכה מלווה בחציית גשרוני עץ, ודילוגים מעל פלגי נחלים. סה"כ יום קליל ואחרי כשלוש-ארבע שעות אתם מוצאים את עצמכם בבקתת עץ ענקית, שאליה מתנקזים כל מי שהתחיל את המסלול, אבל גם כל מי שסיים את המסלול ונח לפני הירידה למחרת. למעשה זוהי הבקתה המפנקת ביותר, שם תמצאו אנשים מעניינים לדבר איתם ותוכלו לשמוע חוויות וטיפים ממי שהרגע הגיע מהפסגה.
הנוף הנשקף מהחלון שלנו בביקתה בסוף היום הראשון.

היום השני, שמוגדר היום הקשה ביותר, מתחיל ה9:00-8:00 בבוקר (האוגנדים לא אוהבים להתחיל יותר מידי מוקדם, מצד שני יש אור רק מ7:00 ועד 19:00, אז למה למהר). אחרי כ20-30 דקות של הליכה מגיעים למפה מרשימה של המסלול (שלט מגולף מעץ), וזו נקודת פיצול בין מי שמגיע מהסוף, למי שרק מתחיל את המסע. אנחנו פנינו ימינה ואחרי שחצינו את נהר רחב (שמספק מים וחשמל לאזור), התחלנו למעשה רשמית את המסלול. היום השני מורכב בעיקר מעליה מתמדת דרך יערות קני סוף. הצמחייה מתחילה לשנות אופי ופה ושם צריכים לחצות אגמי בוץ רחבים. אנחנו היינו בעונה היבשה, כך שרוב הבוץ היה יבש. מי שמתכנן להיות שם בעונה הגשומה חובה לרכוש מגפי גומי (10$ בעיר). בערך 4-5 שעות אחרי שהתחלנו הגענו לבקתה של סוף היום הראשון. הפורטרים שיצאו כשעתיים אחרינו מנקודת ההתחלה, הגיעו כ20 דקות מאוחר יותר לבקתה. מצד אחד ,אנחנו שהכנו את עצמנו ליום קשה, הליכה בוצית וכד' הינו מבסוטים שהגענו לבקתה, אבל מצד שני אמרנו מה? זה רק אמצע היום. אז ניצלנו את שאר הזמן כדי לשחק טאקי, לישון ולהתקלח במי הנהר הקפוא שזרם ליד. שלוש שעות אחרי שהגענו לבקתה התחיל לרדת גשם, ככה שהיינו מאושרים מהאפשרות להתכרבל בשק"ש במקום ללכת בבוץ.
                                           מעבר על גשרון באזור הביצות. למזלנו הן היו יחסית יבשות.

היום השלישי אמור היה להתחיל יחסית מאוחר (ב9:00-10:00) כי לטענת המדריך הראשי המסלול קצר. דרך אגב היחס חניכה בין מדריך לתייר הוא 1:1, היחס פורטר לתייר הוא 1:2. אנחנו היינו זוג עם עוד 7 אנשים סביבנו (פורטר אחד הוא בשביל המדריכים), וזה מבלי שלקחנו טבח. ביקשנו להקדים את ההליכה ולעשות מסלול כפול, כי ראינו שיום קודם כמעט לא הלכנו. התחלנו את ההליכה ב8:00. שוב הליכה מדהימה על שביל עץ במרכז ביצה. כל הצמחייה מסביבנו הייתה מורכבת מקקטוסים צבעונים. ברגעים שיצאנו מהביצה ונכנסנו ליער, הרגשנו כמו בסיפור של האחים גרים. יערות אפלים, עצים שעטופים בטחב ואזוב מטפס. מסלול יפיפה שכמוהו ראיתי רק באגדות או בסרטים (וטיילתי כשנה בדרום-אמריקה). אחרי כשלוש שעות הליכה, הגענו לנקודת ההחלטה האם מתחילים לטפס על ההרים וחוסכים יום, או שממשיכים עוד כחצי שעה ומגיעים לבקתה. בגלל שבדרך הנעליים שלנו הספיקו לשקוע בבוץ ונעליים היו ספוגות מים, וגם בגלל שטיפה התחלנו להרגיש את השפעת הגובה החלטנו כן להגיע לבקתה שממוקמת בגובה 3900 מטר, ולסיים את המסלול המקורי. ושוב בצהריי היום סיימנו עוד יום הליכה. בדיעבד, עשינו החלטה נכונה כי שעתיים אחרי שהגענו לבקתה התחיל מבול, הגשם הפך לברד ובלילה ירד גם שלג. למעשה הטמפרטורות צנחו די נמוך כי לא רק שהשמן שלנו קפא, המרפסת של הבקתה הייתה מכוסה מעטה קל של קרח.
הנוף השתנה והתחלנו לראות ולהרגיש שלג

את היום הרביעי התחלנו מעט מאוחר, בגלל הקור, והעולם שנגלה לפנינו היה שונה מהעולם שהשארנו אחרינו ביום הקודם. מאזור מיוער, וביצת קקטוסים המסלול הפך ליער שלג. התעטפנו במיטב הטכנולוגית חימום שהייתה ברשותנו, קרי חולצות טרמיות, פליזים ומעילי רוח והתחלנו את הטיפוס למחנה העליון. אחרי כשעתיים של טיפוס ביער הקפוא, שגושי שלג מידי פעם צונחים על ראשינו הגענו לנוף חדש לחלוטין, הגענו להרים. הצמחייה כמעט נעלמה והתחלפה בגושי אבן מכוסים שלג וקרח. התחלנו ללכת, לאט ובזהירות מנסים לא להחליק. אם ביום הקודם הרגל שקעה בבוץ והתרטבה, הפעם שקענו בקרח וקיבלנו מקלחת קפואה לרגל. הבעיה בקרח שהוא לא רק מחליק, קשה נורא להישען או להיאחז בו כי הוא רטוב וקפוא בידיים, גם דרך כפפות. לא היו מאושרים מאיתנו כשהגענו למחנה שממוקם בגובה של 4500 מטר. הפעם הבקתה הייתה די עלובה, יותר צריף של שניים על ארבע מטרים והגובה המקסימאלי שלה היתה כשני מטרים. עלוב-עלוב אבל מחסה מהקור. פה פגשנו גם עוד אנשים, קבוצה של יפנים שישנו שם כבר יומיים מחכים לטפס לפסגה. מסתבר שכשאנחנו התלוננו על הקור למטה, הם נשארו שם כי בגלל הסופה אי אפשר היה לטפס לפסגה. אחת הבעיות במחנה העליון הוא שבשביל מים, צריך להפשיר שלג, והבעיה שהשלג מסביב לבקתה שלנו היה כבר צהוב(והמבין יבין).
ברנהרד(אחד המדריכים) במנוחה קלה אחרי כשעתיים של טיפוס

את היום החמישי , פותחים ב4 לפנות בוקר, שקפוא בחוץ והטמפרטורות הם באזור המינוס 5 עד מינוס 10. אנשים שעשו את זה לפנינו סיפרו לנו שהיום מורכב מהליכה על סלעים, ואז שמים קרמפונים והולכים על קרח, ושוב מורידים וכד'. אנחנו בגלל סופת השלג, והעובדה שהכל היה מושלג וקפוא, היינו צריכים מהבקתה כבר ללכת עם קרמפונים. לא החוויה הכי נוחה למי שלא מנוסה. הבעיה העיקרית שהייתה לנו, היא שהנעליים שלנו קפאו. יום לפני שהגענו הנעליים של שנינו היו רטובות. ניסינו לייבש אותם עם נייר מבפנים ולשים אותן מתחת למזרון, אבל בגלל הקור הן לא התייבשו וכל מולקולות המים פשוט קפאו. אבל הבעיה היותר גדולה זה להכניס רגל חמה לנעל קפואה ולקוות לא לאבד אצבע. לבשנו שני זוגות גרביים, שני זוגות מכנסיים, ארבע חולצות (תרמית ארוכה, מנדפת ארוכה, מנדפת קצרה, מיקרו פליז ארוך) מעיל (softshell) ומעיל רוח. זוג כפפות, חם צוואר, כובע פליז ועדיין קפאנו מקור. אומנם התחממנו בעליה אבל זה עדיין לא קל. היום הזה מורכב משלוש-ארבע שעות עליה לפסגה(מרגריטה 5200 מטר) ואז יורדים חזרה. זוגתי אחרי כשעה טיפוס הרגישה ממש לא טוב בגלל הגובה וירדה. אני ניסיתי להמשיך, אבל אז שמתי לב שכבר חצי שעה איבדתי את היכולת להזיז את האצבעות ברגל. מכוון שחששתי שאני בדרך לכוויות קור (לא חשבנו שבאמת יהיה כזה שלג בפסגה, ובאמת עד שבוע לפנינו זו לא הייתה בעיה), והעובדה שהנחת היסוד שלי התנפצה החלטתי גם אני לרדת למטה. פה אני אפרט על הנחת היסוד שלי, כל הדרך ידעתי שאולי יהיה קר, אבל אמרתי לעצמי שאם המדריכים מטפסים עם חולצות קרועות וציוד לא מחמם, אני אהיה בסדר. ביום של הפסגה הם יצאו עם מעילי גורטקס, מכנסי גורטקס, חותלות של mamut ובקיצור הם היו מוכנים אני הייתי דובון מרוב ביגוד. אבל גם הירידה לא הייתה קלה, היא דרשה שימוש בחבלים ועדיין רוב הדרך בגלל השלג היינו עם קרמפונים וגרזיני קרח. בערך בשעה 14:00 הגענו לבקתה שעדיין הייתה יחסית גבוהה(4300 מטר), אבל המיקום שלה היה מדהים. בקתה שיושבת על אגם מוקף צמחיה טרופית ומסביב הכל הרים מושלגים. גם הגשם שליווה אותנו בחלקים מהדרך נעלם ואנחנו נכנסנו לבקתה והפשרנו עד היום הבא.
האוכף של היום השישי, התמונה לא משקפת נאמנה את הכפור שחווינו באותם הרגעים

את היום הבא, פתחנו בסערה. אומנם השעתיים הראשונות הן טיפוס לא קל, צריך להגיע לאוכף. לא היה מאושר ממני כשהגענו לאוכף כי ידעתי שמפה הכל ירידה, כמה תמים הייתי. הירידה התגלתה כמשהו הרבה יותר קשה מהעלייה. מדובר בירידה דרך נחלים וסלעים שרטובים מגשם ולחות. פה האתגר היה לא להחליק ולשבור משהו ומצד שני להתרטב כמה שפחות. באזור הצהריים סיימנו את הירידה ההררית ומצאנו את עצמנו בעמק שמשי ובבקתה הבאה. מכוון שלא רצינו סתם למשוך את הזמן וידענו שהמסלול הוא בירידה , אמרנו למדריכים למה שלא ננוח קצת ונמשיך לבקתה האחרונה (או הראשונה תלוי מאיפה באים), שם לפחות יהיו עוד אנשים לדבר איתם והיא גם יותר מאובזרת. סיבה נוספת היא שרצינו להיות קרובים יותר לסוף, כי התחלנו כבר לחשוב מה נעשה בסוף המסלול. אחרי מנוחה קלה, המשכנו בהליכה, חזרנו ליערות האפלים של האחים גרים ומהם המשכנו לסדרה של מפלים מרהיבים שהחיסרון היחידי שבהם, הוא העובדה שהירידה היא לא לידם אלא דרכם. פשוט הלכנו על סלעים שמים זורמים עליהם ושוב ניסינו בעיקר לא ליפול. אבל בניגוד לירידה בתחילת היום הקטע הזה היה קצר וארך כשעה בלבד. בסופו היינו שוב בעמק קקטוסים מרהיב שהפך לאט-לאט ליער במבוקים וליער טרופי של היום הראשון. בדרך ראינו שאנחנו בקצב טוב, ולמרות שנהנו מהדרך אמרנו מה נגיע כשעתיים מסוף המסלול ונלך לישון ? למה שלא נלך עוד שעתיים ונוכל להתקלח?. כן הפכנו לחמדניים. המדריכים שראו אפשרות לסיים יום מוקדם יותר, לראות את המשפחה ולמעשה להרוויח עוד יום עבודה זרמו איתנו. וככה היום האחרון הקליל הפך למעשה ליום הארוך מכולם. וכך עייפים אך מרוצים סיימנו את המסלול יום קודם יותר, אומנם לא הגענו לפסגה, אבל את החוויות והנופים אף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו.
איזה כיף לחזור לטמפרטורות נורמליות, ולפגוש שוב יצורי יערות גשם מוזרים

קצת פרטים טכניים.
את המסלול כדי להזמין מראש, עם שני החברות ניתן להגיע לסיכום עקרוני בדוא"ל. המחיר הסטנדרטי של  RMS הוא 1000$ ל7 ימים ו6 לילות לאדם. המחיר הזה לא כולל אוכל וציוד נוסף. הם דרשו מאיתנו כ25 דולר לפריט (גרזן קרמפונים, חבל...), אחרי התמקחות הורדנו אותם ל5$ לפריט עבור שנינו (כלומר 2 גרזנים ב5$, שני סטים של קרמפונים וכד'). לגבי האוכל למרות שהם ניסו לשכנע אותנו לקחת טבח ואוכל, בדיעבד בישלנו עבור שנינו (וזה היה נהדר, בעיקר כי היה זמן פנוי), ואוכל לשנינו עלה לנו פחות מ50$. מים סחבנו בקבוק לאדם ליום (לא היה צריך יותר) וטיהרנו לפי הצורך. הסעה לתחילת המסלול (ואיסוף בסוף המסלול) תעלה לכם כ30-40$ לשניכם. 

 
תומר נויהאוזר- תרמילאי במשרה חלקית, כימאי במשרה מלאה והיוצר של הפודקאסט פירורי מידע. 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה